תחת כנפיה השחורות של המלחמה / הרמן ויקטורוב

האנשים התפזרו במהירות. תוך דקות ספורות לא נשאר איש בחזית העירייה. בדומיית יום הקיץ, היה נדמה שלחש, כמו בכי, עולה באוויר כל פינה בעיר. היו אלה אנחות משפחות היהודים שקיבלו את ההודעה לעזוב את בתיהם ואת הרכוש שצברו במשך החיים וללכת כולם, גדולים וקטנים, לקראת גורל לא ידוע, תוך שלקחו עמם רק את הדברים שניתן היה להוביל בעגלה רתומה לשוורים.

עברו יותר משבעים שנה מהיום ההוא, אבל נדמה לי שאני מרגיש וחי את יגונם של היהודים שראו את עצמם מגורשים, מבלי לדעת מדוע, מהאדמה עליה חיו אבות אבותיהם בשלום והבנה עם האנשים המקומייים. מדוע מסלקים אותנו מטארגו אוקנה, עיר כל כך יקרה בה ביליתי ילדות כל כך יפה עם הוריי, אחיי וסבי? בלב הילד שהייתי, שאהב להתרוצץ עם הילדים באחו שעל גדות הטרוטוש, הרגשתי שכל העולם התמוטט, ושאני עליתי מתוך ההריסות ונכנסתי במפתיע לשלב אחר בחיי, לגיל ההתבגרות.